קונטקט אימפרוביזציה: ממחול מקצועי לריקוד קהילתי

מאמר מאת טל שיבי
 

התפתחות ריקוד הקונטקט אימפרוביזציה

קונטקט אימפרוביזציה החלה את דרכה עם מופע שיצר הרקדן והכוריאוגרף סטיב פקסטון ב1972. באותה העת פקסטון לימד קבוצת גברים בקולג' אמנותי בארה"ב. שם המופע, מגנזיום, היה בנוי בעיקרו מרקדנים הבוחנים אינסטינקטים של השרדות ותגובה דרך אלמנט ההפתעה. הרקדנים קפצו,זינקו,וחקרו אפשריות תעופה  אחד אל תוך  השני תוך כדי גילויים של אופציות גלגול בטוחות לרצפה ותמיכה אחד בשני.
"אני רציתי לעזוב את כדור הארץ ולא לדאוג לגבי הנחיתה" אמר סטיב על הרצון שלו ביצירת המופע. פקסטון השתמש בטכניקות גלגול שלמד דרך אמנות הלחימה אייקידו, אמנות שמשתמשת בכוונת היריב ומתעלת את תנועתו לכיוון חדש. המופע הזה התחיל למעשה דרך חדשה בעולם המחול: גישה שמקורה ביכולות התנועה של הרקדנים, ולא בהכרח בתנועות ידועות מראש. פקסטון היה רקדן בלהקתו של מרס קנינגהם, כוריאוגרף שלקח על עצמו לחדש את עולם המחול דרך שיתופי פעולה עם אמנים מתחומים שונים ודרך שימוש במשחקי מקריות כדרך ליצור הופעות. לדוגמא, כתיבת פעולות שונות לידיים ולרגליים על חתיכות נייר, ולאחר מכן לבצע את הפעולות מתוך בחירה מקרית בניירות. קנינגהם שיתף פעולה עם המוזיקאי ג'ון קייג', שהיה גם בן זוגו לחיים. השיתוף הזה הוליד יצירתיות נועזת ושבירת רעיונות מוסכמים לגבי יצירת מחול. אם נצעד אחרונית בזמן נגלה שקנינגהם עצמו היה רקדן של מרתה גרהם, מחדשת המחול האמריקאי, ויש היגידו הכהנת של המחול המודרני. 
הסקירה הקצרה הזאת מראה לנו את ההקשר הרחב שממנו צמחה אמנות הקונטקט אימפרוויזציה. הקרקע של שבירת הרעיונות לגבי מהו מחול החלה את דרכה עם איזדורה דנקן והמשיכה עם רות סנט דניס וטד שון,המורים שמרתה גרהם למדה בבית ספרם. הקו הנוצר ממבט על, הוא זה של שבירת רעיונות קיימים, הכנת הקרקע לתנועה חדשה ויישום של הריקוד החדש. קונטקט אימפרוויציה נמצא בתוך הקשר מחולי רחב, ורבים ממתרגליו אינם יודעים לקשר אותו לשורשים המקצועיים שלו. כלומר, בראשית הדרך היו רקדנים מקצועיים שתרגלו קונטקט כהכנה למופע, שהחידוש המרעיש שלה היה להראות את האינסטינקטים של הרקדנים פועלים בזמן אמת. כלומר התגובות אינם מתוכננות מפני שהפעלות אינם ידועות מראש. החקירה הייתה מבוססת על כוחות פיזיקלים: מומנטום, מסה, תחושות עור, דרכים יעילות ליפול לתוך הרצפה וההבנה של משקל הגוף במפגש עם גוף נוסף. 

נסיון הגדרה:
אני מכניס כאן הגדרה אישית לקונטקט אימפרוויזציה בתקווה שהמילים יצליחו להבהיר משהו מהחוויה של הריקוד הייחודי הזה.

My definition of CI for today (it might change tomorrow):
An open ended exploration of One or More bodies in Space, utilizing the contact points with the earth, water, objects, or partner/s as a way to be more fully embodied( alive and knowing it in one’s own body), and as a beautiful excuse to dance together and alone, with touch and without.

ההגדרה שלי לקונטקט אימפרוויזציה כיום (עלולה להשתנות מחר)
חקירה ללא גבולות וזמן מסויים של אחד או יותר גופים בחלל, תוך כדי השתמשות בנקודות המגע עם האדמה, מים, חפצים או גוף נוסף, כדרך להיות יותר נוכח בתוך הגוף ( חי ויודע זאת), וכתירוץ נפלא לרקוד יחד ולחוד, עם מגע ובלי

כאשר אנו רוצים לכתוב על קונטקט אימפרוויזציה, מוטב שננסה להגדיר את הריקוד, אפילו אם רק על מנת לייצר לעצמנו נקודת פתיחה.
בהגדרה זו הייתי רוצה לשים דגש על צירוף המילים: חקירה פתוחה. מהי חקירה ומה הכוונה פתוחה? המילה חקירה מכוונת להבנה שהריקוד אינו מחפש תוצאות מיידיות ומובחנות, אלא אווירה מסויימת סביב מפגש בין גופים שבו נוצר הריקוד. הגופים המשתתפים בריקוד חווים את הרצונות המשתנים שלהם ורק הם יודעים מהם האיכויות המדוייקות אשר הם מחפשים בריקוד. המילה "פתוחה" מתייחסת לכך שמימד הזמן אינו מוגדר מראש, ושיש מקום לריקוד לצמוח כפי שהוא היה רוצה, ולא בהכרח לפי הרעיונות של הרקדנים המשתתפים בו. רמז לכך שלפעמים הריקוד הינו גדול מהרקדנים. 

 

השנים הראשונות:

בין 1972 ל1975, הופעות של תרגול קונטקט אימפרוויזציה נוצרו באופן ספונטני, על ידי פאקסטון ותלמידיו, מבלי דגש על בעלות או היררכיה. מופע קונטקט היה מתרחש אם היה מישהו שיארגן אותו, אך לא הייתה כתובת יחידה שלקחה על עצמה את האחריות להווצרות הופעות קונטקט. סטיב פאקסטון היה המנהיג הכריזמטי של התופעה, אך הוא התנער מכל רצון לבלעדיות או היררכיה ספציפית סביב השיטת חקירה שנוצרה. רבים מהמשתתפים היו רקדנים שגרו יחד או בסמיכות, וכך יכלו לחלוק רעיונות ולתרגל יחד, מה שהיוה את הייחוד של הקונטקט. התרגול המשותף נבע לעיתים קרובות מאופי מגורים משותף. לדוגמא, רבים מהרקדנים באותו מופע ראשוני מגנזיום, שעלה בניו יורק בגלריית ג'ון וובר, גרו ועבדו יחד באותו הלופט. הסיטואציה הזאת של מגורים משותפים היוותה קרקע חדשה בהקשר ההיררכיה המחולית. כניסוי אמנותי, קונטקט גלש אל תוך האישי והחברתי, ובניגוד ללהקות הבלט המקצועיות, תרבות הקונטקט לא ייצרה היררכיה סביב כוריאוגרף בודד, ולא הפרידה באופן ברור בין התפקידים האישיים והמקצועיים. כלומר הרקדן של הסטודיו לא היה בהכרח שונה מרקדן הבמה, שלא היה בהכרח שונה מהרקדן בביתו. אחת השמות של ההופעות הראשונות מ1973, היה"אתם מגיעים, ואנחנו מראים לכם מה אנו עושים" “ You Come, We Show You What We Do”
הכותרת הזו למופע מדגימה את האווירה האישית והניסיונית של התפתחות הקונטקט והיא מרמזת על הפתיחות של יוצריו כלפי הגדרתו. רוח הפתיחות הזאת נשמרת עד היום, כאשר אין מקום אחד ויחיד ללמוד קונטקט ואין קורס להוראת הקונטקט. 
כאשר מספר המתרגלים החל לגדול, עלה הצורך בהגדרת הריקוד, ונושאים כמו בטחון אישי בתוך הריקוד נהיו יותר משמעותיים,( שכן לא רק רקדנים מקצועיים החלו ללמוד) רקדני הקונטקט הפעילים החלו לרכז יותר מאמצים לייצר שיעורים קבועים והגדרות ברורות לריקוד. הסיבות לכך היו גם על מנת למשוך רקדנים חדשים וגם כדי להמשיך ולייחד את ריקוד הקונטקט מיתר שיטות המחול. יחד עם הגידול במספר התלמידים והמורים, החל המעבר בין לידת הקונטקט כמופע מחול לרקדנים מקצועיים, ללידת הקונטקט כתנועה חברתית הפתוחה לכל מי שרוצה לקחת בה חלק.
אחרי השנים הראשונות שבהם קונטקט היה צורת עבודה לרקדנים מקצועיים החוקרים עבודה במגע, העקרונות של קונטקט החלו להיות מובנים יותר, וסטיב פאקסטון ותלמידיו החלו ללמד את הנסיון שלהם באמנות תנועה זו לתלמידים מחול בארה"ב ובאירופה.
" when contact improvisation began, the group of people practicing it had a communal, egalitarian structure except for the fact that Steve Paxton was looked to as the teacher and the informal director. The social organization of the dancers involved with contact improvisation was much looser and more democratic than that of a traditional dance company, because no one was in direct control of what other dancers did. As younger dancers began teaching, and even performing on their own, they began to participate, with Paxton, in the informal leadership of their emerging community.
Paxtons orientation toward exploring extremes of movement, toward improvisation, and toward nonhierarchical organizations coincided with a social ambiance favoring experimentation, spontaneity, and egalitarianism. (novak, 1990) נובאק

אחת ההגדרות הראשונות של קונטקט הייתה של אמנות עממית. אמנות שצומחת מתוך מקום ספציפי, עם ביסוס קהילתי, שלרוב מושתת על בסיס פונקציונלי. מאחר והרעיון המקורי של הריקוד מושתת על חקירה פיזיקאלית של שני גופים, אם מישהו רצה לתרגל היה עליו ללמד אחרים על מנת שיהיו לו שותפים לריקוד. באופן הזה, כמו באמנות עממית, הריקוד משך אליו אנשים שלעולם לא היו לוקחים שיעור בלט או מחול מודרני, ושהעניין המוסף שלהם היה טמון בתוך המרכיב החברתי והקהילתי של ריקוד הקונטקט. במהלך שנות השבעים, ריקוד הקונטקט התקיים בזירות מקבילות, גם כמופע מחול,וגם כריקוד קהילתי שנוצר סביב מפגשי קונטקט הנקראים ג'אמים. הג'אם הינו מפגש תרגול עם אנשים אחרים כאשר יש דגש על תרגול משותף. המרכיב הקהילתי של קונטקט אימפרו התבטא בכך שאנשים הכירו בחשיבות המפגשים כחלק מחיי החברה שלהם. לעומת זאת, עולם המחול המקצועי נוטה להפריד את עצמו מהקהילה על יד הגדרות ברורות של מחול מקצועי עבור רקדנים מופיעים, ומחול של שעות הפנאי לקהל. במפגשי הקונטקט נוצרה דינאמיקה חדשה שבה הרקדנים הם בו בעת גם הקהל וגם המופיעים. המפגשים מספקים גם את תחושת ההשתתפות וגם את הזדמנות הצפייה, ועל ידי כך מחברים בין הקהילתי לבין המקצועי או התבניתי. על מנת להעביר את המידע דרושים רקדנים מיומנים הנושאים את הידע בגופם, ומסוגלים להעביר אותו הלאה לרקדנים נוספים. המימד הזה דורש מיומנות, אך התרגול אינו סגור לרקדנים בלבד, התרגול נשאר פתוח לאנשים המעוניינים לפתח את הסקרנות התנועתית שלהם דרך הריקוד. 
 

קונטקט כקהילה, יתרונות וחסרונות:

היתרון הבולט בעיני במעברו של ריקוד הקונטקט אל תוך הממד הקהילתי, הוא הנגישות לתרגול תנועה בקרב אוכלוסיות שלא היו נחשפות לתרגול של מחול ללא הממד החברתי. אחת ההגדרות הראשונות של שיטת הקונטקט הייתה "הריקוד הדמוקרטי ביותר בין שני גופים". מאפיין בולט במפגשי קונטקט הינו היעדר היררכיה מובנית בתוך הריקוד. נשים וגברים מחליפים בינהם תפקידים של מוביל ומובל, ואין תפקידי מגדר קבועים. יצירת מפגשי תנועה ללא תפקידים מגדריים מוגדרים מראש היא בעיני הזמנה מרעננת בתחום המחול, אשר נשען על היסטוריה ברורה של יחסים מגדריים. מאחר ואין צורך בניסיון קודם על מנת ללמוד קונטקט אימפרוביזציה, משתתפים יכולים לתרגל ברמת ההבנה בה הם נמצאים. היתרון של העדר היררכיה ברורה, עלול לעיתים להפוך לחסרון כאשר מתרגלים של הריקוד אינם מתקדמים בשיפור היכולות הטכניות שלהם. ניקח לדוגמא שיעור ג'ודו שבו המשתתפים מעוניינים רק בהיבט החברתי של המפגש מבלי לתת דגש על התרגול עצמו, וכך אף משתתף לא יתקדם ברמתו לחגורה הבאה. חלק מן התחום האפור בנושא זה מתקשר לפן התרפויטי של ריקודי קונטקט אימפרוביזציה. אימפרוביזציה (בהקשר של אלתור בתנועה) מאפשרת לנו לבטא רגשות דרך הגוף באופן חופשי. בג'אמים של קונטקט, מפגשים בהם רקדנים מתרגלים יחד, קיים מרחב בו ניתן לנוע ולהניע רגשות וגם לתת ביטוי אישי לתנועת הגוף. לרוב קיימים אלמנטים חוזרים כגון שימוש יעיל בעבודת רצפה, חלוקת משקל נכונה, ושמירה על גבולות אישיים, אך אין דרך אחת מסויימת לזוז. לדעתי, כאשר קיים דגש רב מיד על ביטוי רגשי, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהביטוי ושכלולו הטכני של הריקוד, שם מצוי חסרונו היחסי של הריקוד הקהילתי. האופי הראשוני של התרגול, שבוצע על ידי פאקסטון וחבריו היה מושרש ומעוגן בחקירה הפיזית של אפשרויות הגוף. הדגש בריקוד היה על תחושות ברורות של משקל, תנופה, תגובה עורית למגע, וההנאה של תגובות האינסטינקטים במצבי חירום. חלק מן הריקוד היה להכניס את הגוף למצב שבו הוא מגיב מעצמו, ומוצא כיצד לשרוד גם במהירות מוגברת וחוסר אוריינטציה. רקדני קונטקט אימפרוביזציה רבים, אינם מודעים לעבר המקצועי של שיטת הריקוד בה הם לוקחים חלק, וכך בעיני גם מדלגים על צעדים חשובים להבנת הריקוד. עם השנים, ריקוד הקונטקט לא נשאר רק בתחום השיח הגופני של העברות משקל, ורקדנים העזו גם לכתוב על חוויותיהם הרגשיות והאישיות שהריקוד מעורר. הדוגמא הבולטת לכך מצויה בכתב העת Contact Quarterly” “. כתב עת רבעוני המאגד בתוכו מאמרים, טורים וחוויות אישיות סביב התרגול וההוראה של קונטקט אימפרוביזציה.

ניתן למזג בין החברתי והמקצועי, ולהענות לאתגר המזמין כל העת שכלול פיזי ורגשי. לצמוח דרך הגוף האישי (עם הביוגרפיה הייחודית) וגם דרך הגוף הלא אישי (זה אשר נמצא כאן ועכשיו, נושם לו פנימה והחוצה מעצמו). שכלול היכולות הפיזיות של הרקדן משרתות אותו גם כמבצע יחיד ואף יותר כאשר הריקוד מתבצע עם גופים נוספים, שכן אז כמות המידע הפיזי שיש לעבד מוגברת. אני מוצא את הטשטוש בין המקצועי לקהילתי כיתרון כאשר הוא נעשה בצורה נבונה, כלומר שומר על יתרונותיו של שתי התופעות: שיפור ושכלול ההבנה הגופנית יחד עם פתיחות לקבלה של אנשים מרקעים שונים, שאינם בהכרח רקדנים "מקצועיים", והמיזוג בסביבה לא שיפוטית אשר מעודדת התנסות וחקירה של אפשרויות מפגש מגוונות, אשר יוצרות מרקם של קהילה.